בנם של מזל ולאון. נולד ביום כ"ח באדר תר"צ (28.3.1930) בבולגריה. אח לרפאל (פאטו), ויטה, שמואל (סמי) וניסים, המבוגרים ממנו, ולאחותו לילי הצעירה ממנו.

אברהם נקרא על שם אח של אביו שנהרג במלחמת העולם הראשונה. גדל והתחנך בעיר הבירה של בולגריה, סופיה. למרות המצב הכלכלי הקשה, ימי ילדותו היו יציבים וגדושים במשחקים שהמציא עם חבריו ובצעצועים שבנה בעצמו.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 התקדר עולמו. בולגריה אומנם שמרה בתחילה על ניטרליות, אך התגברו בה גילויי אנטישמיות. הוא חשש ללכת לבית הספר מכיוון שילדים בולגרים היו אורבים לו ולחבריו, מקללים, מכים וזורקים אבנים. לפעמים התחבא עד הצהריים מפני אותם ילדים, והסתיר מהוריו שלא הגיע לכיתה.

במרץ 1941 כרתה בולגריה ברית עם גרמניה הנאצית, ובעקבות זאת גברים יהודים נשלחו למחנות עבודה, רכוש יהודי הוחרם ונחקקו חוקי גזע. במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה, ומשפחת רפאל הגיעה לעיר רוסה שבצפון המדינה והתגוררה בדירת חדר וחצי ליד משפחה ארמנית. נגזר עליהם לענוד טלאי צהוב, ורק לאב המשפחה, ששירת בצבא ואף נפצע במלחמת העולם הראשונה, התירו לענוד כפתור צהוב. היה אז מחסור במקומות עבודה, המזון נקנה בתלושים וניתנה הקצבה של לחם תירס עבש.

המלך בוריס וממשלת בולגריה נענו אומנם לדרישות הגרמנים לשלוח למחנות ההשמדה בפולין את אחד-עשר אלף יהודי תראקיה ומקדוניה, אזורים שסופחו למדינה, אך בלחץ חברי פרלמנט וראשי כנסיות בוטלה תוכנית ההשמדה של כל ארבעים ושמונה אלף יהודי בולגריה עצמה.

בספטמבר 1944 בוצעה הפיכה בבולגריה בתמיכת הצבא האדום, וליהודים הותר לשוב לבתיהם. בני המשפחה חזרו לסופיה, שעדיין הופצצה מדי פעם על ידי האמריקאים, עד לכניעת גרמניה וסיום המלחמה במאי 1945. באותם ימים עבד האב בצבעות, ואברהם יצא לעבוד בבית חרושת לממתקים. בד בבד הצטרף לתנועת הנוער "החלוץ הצעיר – דרור הבונים", למד עברית והשתתף בהכשרה לקראת העלייה לארץ.

בקיץ 1947, בהיותו בן שבע-עשרה, החליט לברוח מבולגריה עם חבר, בעזרתם של אֶחיו הגדולים סמי ופאטו, שברחו חודש וחצי לפניו והסבירו לו במכתב כיצד להגיע לשען רומני שיעביר אותם לבוקרשט. בשל החשש שיתפסו אותו, אפילו לא פתח את המזוודה עם האוכל שאימו שלחה איתו, אלא רק אחרי הפגישה הנרגשת עם האחים.

חודשיים וחצי שהה בהכשרה בעיר דובריץ' בצפון-מזרח בולגריה, עד שנשלח עם חבריו בדצמבר 1947 לנמל בּוֹרגָס על חוף הים השחור, שם עגנו שתי אוניות המעפילים הגדולות "פָּאן יורק" ("קיבוץ גלויות") ו"פאן קרֶסֶנט" ("עצמאות"), ולצידן אנשי "המוסד לעלייה ב'", שהופקדו על חמישה-עשר אלף המעפילים שיפליגו בהן.

אברהם פחד מאוד שמישהו יזהה אותו כמי שברח באופן בלתי לגאלי ויסגיר אותו לשלטונות. לכן, בתור לעלייה לאונייה נצמד לאישה עם ילד וכופף את גופו כדי שיחשבו שהוא בנה, מאחר שלא הייתה לו תעודת זהות משלו. כל זמן שהאונייה עגנה בנמל, התחבא בבטן האונייה, וכשהפליגה לדרכה נשם לרווחה ועלה לסיפון. אז גם קיבל לראשונה בחייו בגדים חדשים, תרומת ארגון "הג'וינט".

כשהגיעו לים התיכון, נתקלו במשחתות בריטיות שפקדו עליהם להפליג למחנות המעצר בקפריסין או שיישלחו לגרמניה. שתי האוניות הגיעו לקפריסין ב-1 בינואר 1948. המעפילים הובלו למחנות, והבריטים ריססו אותם בדי-די-טי לחיטוי. החוויה הייתה איומה, סיפר.

ה"ג'וינט" אומנם שלח לעצורים לחם, אורז, גבינה צהובה ותפוחי אדמה, אבל הכמות לא הספיקה, וכדי להשביע את הרעב חיפשו שורשי צמחים באדמה. במחנה הייתה תעסוקה, ומי שעבד קיבל תוספת מזון. כמו כן נערכו תחרויות ספורט והתעמלות. כמה חברים ניסו לחפור מנהרה באדמה הסלעית כדי להימלט משם, וגם אברהם השתתף בחפירות.

הבריטים קבעו מי מהמעפילים יעלה ארצה, על פי מכסה, והשמועה אמרה שהם מעדיפים לשלוח צעירים, ולכן אברהם הסתפר קצוץ, התגלח וגלגל את שולי מכנסיו הקצרים כדי שייראה כילד. ואומנם נבחר לעלות על הספינה "דולוריס", ואחרי מסע ייסורים כמתבקש משמה, Dolor, הגיע לנמל חיפה ב-14 במרץ 1948, חודשיים לפני קום המדינה. עם הגיעו נקלט בקיבוץ בית השיטה.

בסוף 1949 גויס לצבא ונשלח למחנה סרפנד (צריפין). הוא יועד לשרת בחיל התותחנים, אך בעקבות סמי אחיו, ששירת כמדריך צניחה, עבר קורס צניחה. סיים אותו בהצלחה והמשיך לקורס מדריכים, ב-1951 סיים את המחזור השני של קורס מדריכי צניחה בבית הספר לצניחה במחנה תל נוף (בסיס הדרכה 8). במהלך השירות דבק בו הכינוי "אברמיקו".

בתום שירות החובה המשיך לשירות קבע כמדריך צניחה.

ב-3 באוקטובר 1954 נישא לתמר (תמרה), שכנה של אחותו ויטה. קרוביהם סיפרו כי "הזוגיות שלהם הייתה מופלאה והם חיו באושר כמו זוג יונים". גרו בשכונת קריית שלום שבתל אביב, בבסיס צריפין ובשיכון הצנחנים ברמת גן.

אחרי שנים כמדריך בארץ אברהם הסכים להצעה לשמש מדריך צניחה באפריקה, ובמרץ 1965, לאחר שלמד צרפתית, טס לקונגו (בעבר קולוניה של צרפת) עם אשתו, שהייתה בהיריון, וילדיהם מלי ומשה. בינואר 1966 נולד בנם אריה. בקונגו הקים בית ספר לצניחה למקומיים, למד את מנהגיהם ותרבותם, ולכן אהבו אותו ולא רצו שיעזוב. עם זאת ב-1968 חזר לישראל כדי להיפרד מאביו שהיה חולה מאוד. הילד הרביעי, אמיר, נולד בארץ.

התכוון להמשיך לשרת בתל נוף ולצאת לגמלאות ב-1974, אך נעתר להפצרות מפקדיו והמשיך בשירות עד 1982, עד גיל חמישים ושתיים. בסך הכול שירת כמדריך צניחה יותר משלושה עשורים.

אברהם היה טוב לב ונדיב, נעים הליכות, צנוע ורגיש מאוד לזולת. התבלט כאדם שמח מטבעו, בעל חוש הומור, שאהב להתבדח. במפגשים המשפחתיים בלילות שבת ובחגים היה מרכז השמחה והפיח עליזות בכולם. אהב ספורט, אהד את קבוצת מכבי יפו בכדורגל (המזוהה עם קהילת העולים מבולגריה) ומכבי תל אביב בכדורסל.

בתו מלי סיפרה: "אבא היה מאוד קשוב אלינו. איש סוד שאפשר לשתף אותו בכל דבר. למרות שנעדר הרבה מהבית, תמיד היה לו זמן לילדים, והיה שותף לכל הנעשה בבית. היה סבא מדהים, שתמיד שיחק עם נכדיו וסיפר להם סיפורים".

אברהם הוכר כנכה צה"ל בעקבות חבלות בגב, ליקוי בשמיעה, סוכרת ואולקוס. בערוב ימיו חלה בסרטן הקיבה.

אברהם (אברמיקו) רפאל נפטר ביום כ"ח בסיוון תשס"ב (5.7.2005). בן שבעים וחמש היה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון, תל אביב. הותיר אישה, בת ושלושה בנים, נכדים, אחים ואחיות.

כתב הנכד עומרי: "סבא, לפני כמה ימים עלינו לקבר שלך עם חזן צבאי ומדריכי צניחה וסיפרנו להם על הסיפור שלך ועד כמה תרמת למדינה הזאת ... תמיד כשהייתי קטן רציתי שתראה אותי חייל כמוך. אני בטוח שאתה מסתכל עליי מלמעלה ושומר עליי ומכוון אותי. אוהב אותך מאוד ומתגעגע".

כתבה מלי: "אבא יקר שלי, מתגעגעת אליך בטירוף. אתה כל כך חסר לי ולכולנו. שמור עלינו, אבא".

אברהם הונצח בבית הספר לצניחה בתל נוף, ובספר שהוציאה לאור משפחתו.